שירות נישתי לקוראי הארץ:
הביקורת הזו שלי היא מתת האל / יהודה פייק ויזן

לא ידעתי מראש עד כמה תהיה קשה המלאכה הנדירה, הקדושה ברובה, של ביקורת הביקורת של עצמי. הופתעתי כשגיליתי שמעולם לא ביקרתי את היוצר והמבקר הגדול שאני. הצניעות, כפי שאמרה קורטני לאב לנלסון מנדלה הבן, מסמאת את האינטלקט ואת הרגש, ויכולה בגרגרנותה להעלים מעינינו את כל פלאי העולם הזה. אפילו אותי.

לא מוצר לייף-סטייל

ובעוד שאני מתנוסס לנגד עיני ותחת אפי שנים ארוכות מנשוא – באותו הזמן ממש הרי הייתי מבקר שירה של אחרים, לאחרים, תוך התעלמות מעצמי ובמידה רבה גם מהקהל שאני מהווה לעצמי. איזו גסות רוח וכמה זלזול יכול להפגין מישהו כמוני, שרואה באהבת אדם ערך כביר, בערבון מוגבל? שלא לומר בערבון מצומצם, המצמצם את האדם לאדם עצמו ואת אהבת האדם שבו לאהבה עצמית זכה. כפי שכתב פעם זך – שהוא כזכור הזכר של זכה, ואף יש שעוד רואים בו משורר – איזהו אדם? ראשית, הוא עצמו.

והנה, אני מוצא את עצמי מכושף, מהופנט, רדוף. משהו בקריאת הביקורת הזו דומה לקריאה בכתבי הקודש בלילות של ירח מלא בעצמו, אם אתם מאמינים בכוחם של כתבי הקודש, או לעיון בספרי טלפונים אם חייתם בישראל בשנות השמונים, כך מספרים הורי – ולא רק משום שבמקרה הזה המבקר עצמו חורז לנו במשקל נדיר ש״משהו / בקריאת הביקורת הזו / דומה לקריאה / בכתבי הקודש״.

*

לצערי, יש להודות בהכנעה שביקורת בסדר הגודל המגניטודי הזה אינה בהכרח אירוע חד פעמי, גם אם יש לה ניחוח סינגולרי. נדמה לי שהיתה כבר ביקורת דומה במשקלה בהיסטוריה האנושית – זו של אמיל זולא, על פסק הדין של משפט דרייפוס. זכורה לטוב גם הביקורת של עמנואל קאנט על התבונה הטהורה, שלא בנוכחותה יש לציין, או אם להיות הוגנים, עם מופעים חלקיים שלה באזור פרק י״ב כשנגמר לקאנט המרטיני. אלא שגם דרייפוס, גם זולא, גם קאנט וגם התבונה הטהורה, בכל זאת, לא היו משוררים או מבקרי שירה, וזו הפעם אכן ביקורת של מבקר שירה ושל משורר ממש – על משורר ועל מבקר שירה ממש.

במילה אחת – כדאי.

נ.ב.

אני מעריך שאמיל זולא, מסיבות שרק הוא ודרייפוס מבינים לעומק, יעדיף, כמו כל גרפומן בורגני מת שחושב את עצמו למשורר, שלא להתייחס לביקורת שלי על עצמי אלא רק לקטע הקצר שבו הוזכרו כישוריו הפואטיים והיעדרם. אז בואו נסכם שזולא היה משורר בינוני מינוס.