רובי ריבלין.
כי הרגשתי שאני חייב לכתוב על נקודת האור היחידה אולי, בשבילי, בפוליטיקה הישראלית. כי נמאס לכתוב מתוך חרדה ויאוש, או לא לכתוב בכלל כמו שאני משתדל מאז עזה.

פשוט מעורר הערצה. הוא בוודאי ער לתגובות ברחוב ובפייסבוק, לשנאה ההולכת וגדלה כלפיו שמעוררת כל אמירה פשוטה, כמעט מובנת מאליה, נגד הגזענות והאיבה. והנה הוא חוזר, וממשיך, ומבקר, ומפרסם, ומנחם.
וזה באמת נראה כאילו הוא חושב שהוא יכול לתפקד כאן כמו נשיא נורמלי של מדינה נורמלית עם חברה נורמלית.

ועכשיו כפר קאסם. ושוב התגובות, והרחש, והאיומים המובלעים.

והנה הם שוב, החרדה והיאוש. האם באמת יכול נשיא כזה לכהן כך בתקופה כזאת? ולומר את האמת שלו, פשוט?
האם הוא ער לסכנה שהוא נתון בה? האם מישהו לוקח ברצינות את השנאה וההסתה נגדו?

האם באמת מארגנים לו שטח סטרילי בכל עצרת ונאום?