סיפור (כמעט) אמיתי על פוליטיקה של ילדים, עם שמות בדויים*

בסביבות 1986 עת למדתי בחטיבת הביניים של ביה״ס עירוני ד׳ בתל אביב, שעדיין לא נקרא אז על שום שם, המורים הכריזו על מערכת בחירות למועצת התלמידים. הבנתי מיד שזה יאפשר לי להעדר משעורים והצגתי מועמדות.

עבדתי בעיקר על סלוגנים קליטים ועל ג׳ינגלים בלחנים ידועים וחברים תרמו לי איורים איפה שצריך. רוב הפרסומים שלנו יצאו על דפי שורות, בדרך כלל בלנדסקייפ מוד כך שהשורות מהוות סורגים כחולים על פני חומרי התעמולה שממילא שורטטו בעת כחול זהה עליהם.

המערכה היתה קשה ומשעשעת. גימיקים בצורת בלונים, ממתקים ואלימות בהפסקות השפיעו קשות על טוהר הבחירות.

ביום הבחירות, אחרי זחיחות של שבוע, לפי סקרים פנימיים וצעקות ששמעתי בחצר היה ברור לי שהסיכויים שלי פחתו. קלטתי את כחלון*, תלמיד בכיתה מקבילה שעשה נפשות בזכות כשרונו המוכח באיור פארודיות על דמויות של דיסני עם התחכמויות על המורים, ואת בנט* ושקד*, שלא היו להם הרבה חברים אבל נחשבו זוג יפה חוץ ממנו, שאשכרה הבטיחו לילדי השכבה טיולים, נופשים, ביטול שיעורים וכל מיני דברים שלא היתה למועצת התלמידים שום דרך לבצע.

בבוקר סגרתי עם כחלון*, שלא האמין שבאמת ינצח עם המיקי מאוס המקלל שלו, שיקבל את מספר שתיים אצלי אם נתאחד, ואם אפשר שיגנוב כמה שיותר קולות מהזוג* בינתיים.

שניה אחרי קבלת התוצאות התאחדנו והפכנו למפלגה הגדולה ביותר. נצחון סוחף ונטול אידיאולוגיה. הזוג* נפל לתחתית הרשימה.

בהמשך השנה ייצגתי בכבוד את השכבה במועצת התלמידים של התיכון, והרמתי את היד בעוז כשהוחלט לבטל את התלבושת האחידה.

אבל המנהל ונשיא ברית המועצות, ולדימיר פוטין*, הטיל וטו על ההחלטה וכך ההישג היחידי שלנו נשטף בין דפי ההיסטוריה.

(אגב שנה לאחר מכן התחלף המנהל. המנהל החדש, זאב דגני, כבר לא הטיל וטו)

*

בקיצור, מי אני?