יומן פורטוגל (4): יומן חורף
*
חורף
ימי חורף, דרום פורטוגל, וקר. אמנם השמש מבקרת כמעט כל יום בינתיים, וכשהיא באה הכל משתנה ונעים איתה כשהיא כאן, אבל הלילות קרים תמיד, והם מתקררים והולכים אל האפס. לא נוגעים. מחר בבוקר הדשא בחוץ יעטה שכבת קרח דקה, גם בשמונה וחצי. לקראת תשע אפשר יהיה לראות את השמש מתקרבת ומטיילת על הדרך הראשית, הגבוהה מהבית. אחרי תשע וחצי היא תחמם כבר גם את הבית שלנו ואת החצר. הדשא יפשיר, גדר האבן תתייבש מהטל ואפשר יהיה לשבת עליה, או לפסוע עליה בלוליינות יחפה כמו שנעמי אוהבת. בשארית היום נביט לשמיים ונקווה שההפוגות בין העננים ימשכו עד הערב.
לקראת הערב, חמש וחצי – שש, עוד לא יהיה חשוך ממש אבל השמש תהיה כבר מעבר לגבעות ותורגש פחות ופחות. אז תגיע שעתן היפה של הארובות, מפמפמות עשן אפור בחריצות, וקל יהיה לדעת מי בבית. גם מרחוק, גם בלי איסיקיו.
*
עץ
העץ עמד להיגמר. את כל המחסן כבר שרפנו. בולים קצוצים של אקליפטוס ושל מדרוניו, גזעי וענפי זית, קורות שבורות של הגג הישן (מעורב) וכפיסי עץ שהיו מונחים תחת הרעפים (נדלקים בקלות). הזמנו עץ מאיש העץ. כרגיל באזורנו, ביום המשלוח לא היתה קליטה לרוב הצדדים הנוגעים לעסקה, והנה שעה לפני השקיעה טרטרה את השקט משאית בגודל בינוני בדרכה מאודיסייש, עיירה במרחק חצי שעה נסיעה מכאן, משייטת בעיקולי העמק ונוחתת בשביל הכניסה לחניה שלנו, אותו היא נוסעת לאט וברוורס עד לעצירה מוחלטת.
כך, למצהלות עומר ונעמי, נטתה תכולת המשאית למדרון, ועל משטח החצץ הצמוד לביתנו הצטברו שישה קוב עץ. גם השכנים הגיעו – הו, איזה עץ יפה. יבש, מגוון. גם מדרוניו, גם זית, גם – מה זה שם – אלון. נעמי טיפסה קצת על גבעות העץ אבל לא מצאה בהן עניין לאורך זמן. אמא, אבא ועומר יסחבו את חלקי הבולים במשך השעות הקרובות אל המחסן, מדביקים רק בקושי את גשמי הלילה.
ועד שהכרנו אתכם, בולים חדשים ונהדרים, נשאנו אחד אחד מכם אל המחסן בחצר, אירחנו אותו ונתנו לו שם – עכשיו נחסל את כולכם, אחד אחד, בשביל להתחמם.
*
אש
אני שוב מול התנור. כבר הרבה זמן שהאש מושכת אותי.
אני מביא את העצים, מנקה את התנור, מקרב מצת אל עלי אקליפטוס או אל נייר, משם אל קרטון ביצים אורגניות מהשוק של שבת, אל ענפים, אל קרשים צנועים שנתלשו מהגג הישן, אל חלקי בולי עץ מנוסרים שהובאו לכאן במשאית, אל בולים שלמים כבדים שבקושי עברו את מסגרת הברזל של התנור.
מנקה את החלונית המפויחת ויושב מול התנור, מביט בלהבות.
שוב מוודא שיש מספיק עץ, שיש מספיק אש, שדרכי האוויר פנויות. מנקז אפר למגירה, מנקה את המסננת שבין המגירה והאש, נועל נעליים, חובש פנס ראש ומביא עוד עצים מהמחסן. מווסת את מתג הברזל קצת כדי להגדיל את זרימת האוויר.
יושב מול התנור, צופה באש.
כבר הרבה זמן הקצב של האש מושך אותי. המכניקה של ההתפשטות, התאוצה של ההתחממות, הדרך שבה האש מקבלת עץ חדש לתוכה, המהירות והכיוון של האוויר והלהבות,
והגחליליות שלי. אני מתקרב כמה שאפשר אל זכוכית המגן הלוהטת כדי להביט כמה שאפשר מקרוב בקסם. בין עצים אכולי להבה ופחם, פיסות פלזמה קטנטנות, פלאיות, זוהרות, מעופפות במקומן בתחתית התנור, פורחות קלות באור שמש פרטית משכר של צהרי קיץ באמצע לילה חורפי, בנוף להבות אדומות, בין הפחמים הלוהטים וגושי העץ המכורסמים.
פורחות קלות באור שמש משכר,
שרות בקול צלול את חום האש.
אבני אור.
גרגרי אור.
פירורי אור.
קטנטנות.
*
*
לפרקים הקודמים:
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155301118096858
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155331488406858
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155364197926858
