יומן פורטוגל – 3

לפרק הבא:
https://m.facebook.com/gilrimon/posts/10155793856561858

לפרקים קודמים:
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155301118096858
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155331488406858

*
.
*

כוחות העל שלי

קצת אחרי שעברנו הרגשתי שאני מתפרק לא רק מהמטענים הפיזיים, ארגז הכבלים האבוד שלי כמשל, והתרבותיים – ארון הספרים והדיסקים הרימונגבעוני, למשל – אלא גם מיכולות חברתיות שלי, תכונות שלי, יתרונות שלי שנשענים על מטען אישי, על עולם תרבותי, אסוציאטיבי.

למשל, הבחנתי די מהר שבעמק לא מתעניינים במיוחד במוסיקה או בסרטים שאני צורך/אוהב לדבר עליהם, לא מתרשמים מיכולות הכתיבה שלי בעברית, וגם לא מזהים בקלות את חוש ההומור שלי, העברי, הישראצנטרי. מצד שני, באופן ברור, אף אחד גם לא מתעניין פה במיוחד בספריות ג׳אווה סקריפט מהממות, באיך פורצים שידורים של טלוויזיה בלוויין, בגאדג׳ט מרגש או באקסיטים האחרונים.

התחלתי למצוא מחדש את כוחות העל שלי ולהירגע כששכנים ביקשו שאתקין להם רשתות, אגביר להם סיגנלים, אסדר להם את הטלפון או אארגן להם את האובונטו וכו׳ – מעטים האנשים שיכולים לעשות דברים כאלה, ברדיוס גדול. בדרך כלל גם לא עשיתי את זה בחינם – מאוד מקובל באי-קהילה שלנו לשלם על שירותים ועל מוצרים – כמו על עזרה בנקיון או בישול, על ירקות או על לחם.

המצב המשיך להשתפר כשהבנתי שאין בדרנים בעמק. מתבקש להוסיף שגם אין תאנים בתאנה, אבל דוקא יש עכשיו.
למרות פערי השפה ולפעמים גם בזכותם, לא היה קשה להכנס לכפכפי המצחיקן. וגם באמת כי לא היו עליהם הרבה מתמודדים, בתוך האוטופיה הנאיבית שמשרה העמק – אוטופיה שמביאה איתה הרבה יותר חיוכים מצחוק פרוע. כמו ששותים פה הרבה יותר בירה מוויסקי או וודקה.
אבל מסתבר שהשלווה הנעימה והשקט הם דוקא רקע מצוין לאבסורד, ודוקא פה הניגוד בין החיים לאיגיון ולאסוציאציות פרועות הוא כר אופטימלי להומור פרוע.
אפילו כבר התחלתי לדמיין – ולעבוד באיטיות – על מופע סטנדאפ חתרני על חיי העמק, לתושבי העמק בלבד.

–
**
–
לה לה לנד (?Is this real life)

הוקסמנו מהעמק כבר לפני שבע שנים, כשביקרנו פה בפעם הראשונה כתיירים וכדודים מאושרים לאחיין חדש. כבר אז נפגשנו והתיידדנו עם חלק מהאנשים שאנחנו חיים ביניהם עכשיו. אבל כשבאים לבקר, כשכל מה שמכירים זה את העולם שבחוץ וכשהאפשרות שתשתייכו לעמק בעצמכם אי פעם נראית קלושה – אז לצד השלווה, הטבע והקסם אי אפשר גם שלא לתהות, כפי שאתם אולי תוהים עכשיו, אם העמק הוא בכלל ניסוי, או אולי רטריט חקלאי ארוך במיוחד, או ריאליטי בסגנון הישרדות+האח הגדול – אבל בגרסה הכי הכי איטית בעולם, בשקט, כמעט בלי דיבורים,
וכמובן בלי התחרות.

(מה שעשיתי עכשיו זה משהו שקורה לי פה, ופעם קרה הרבה יותר – להרחיק את עצמי מהסביבה על ידי דימויים מהטלוויזיה, מהקולנוע, מעולמות גדולים מהחיים. וזה אבסורדי, שום דבר לא גדול פה מהחיים. החיים פה בדיוק בממדים שלהם. פשוט לא הכרתי מרחבים וחיים כאלה קודם שלא דרך מסך)

ויש את הרגע הזה, שבו לפתע הזרות נמצאת בעיניו של הזר ולא בעיניך. שבו אתה מבין שאתה כבר לא זר למקום. זה הוא שזר למקום עכשיו, ואתה זר עבורו.
תחושת זהות שמתפתחת על דרך השלילה של הזרות.

זה קרה לי באחד מהג׳ם סשנס השבועיים. כמו תמיד התכנסנו בטיפי לצד המדורה, כל אחד עם כלי נגינה או בשירה, מאלתרים ביחד באינטימיות הקבועה שלנו. אלא שבאותו שבוע היה קורס גדול במיוחד בחווה החקלאית בעמק, והרבה מהתלמידים הופיעו בסשן שהיה הפעם צפוף מאוד, עם מספר משתתפים כפול מהרגיל – רובם ללא כלי נגינה וללא קול.
המבקרים אמנם לא היו ביקורתיים – הם נהנו הרבה, השתתפו מעט, התרגשו. אבל המבטים המצועפים, הרומנטיים, המזדהים אנתרופולוגית של הזרים, כלפי וכלפי החברים למפגן העממי/תיירותי – היו חדשים לי. בפעם הראשונה הייתי בעמדה שבה מבקרים סקרנים חוקרים אותי ומתבוננים בי בתוך קן הגידול שלי, משל הייתי קוף עמק נדיר ומוסיקלי. מן הסתם, המבט שלי במפגשים הראשונים לא היה שונה בהרבה.

לה לה לנד. אמא שלי היתה אומרת פעם, אתם חיים בלה לה לנד. אנחנו חיים בלה לה לנד? תפתחי עיתון, הייתי אומר לה. הפסיקה להגיד.
גם כשחייתי בו, גם כשנהניתי ממנו, היתה לי תחושה שהעולם שבחוץ הוא הניסוי, הוא תכנית הריאליטי שיצאה משליטה, תחושה שמתחזקת בפרספקטיבה הנכחית, בלשון המעטה.

בהשוואה לעמק, גם החיים במושב סתריה זכורים עכשיו כחוויה אורבנית. לא בגלל הבית, הרחוב, המושב. כן בגלל הטלפונים, החשבונות בדואר, הסידורים, הרעשים, החשמלים, הפרסומות, הג’ינגלים, זמנים שמוגדרים כהמתנה, הכבישים והמכוניות, כריזה, אורות. הרבה דברים מרובעים. קווים. והרבה מאוד אנשים, שכמעט את כולם אני לא מכיר – וגם עם טבע, פה ושם, אבל כזה שיושב יפה בתוך הריבוע שלו.