ובעקבות הפיאסקו הספרדי של השבוע, הבה ונרביץ קצת תורה. למעשה, תלמוד. למעשה, בלשנות. למעשה, פואטיקה.

״חלומות באספמיא״.
אספמיא הרי היא ספרד, וחלומות באספמיא בשפתנו היום הם חלומות רחוקים, בלתי מושגים. אך בעצם מדובר בהשאלה על השאלה.

במקור המשמעות שונה – והנה הקונטקסט המקורי, מתוך טקסט תלמודי מיסטי/פואטי המתאר את הלידה – ובעצם את המעבר בין מצב של עובר למצב של תינוק.

תלמוד בבלי, נידה, ל/ב:
“דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח, ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב’ ארכובותיו, וב’ עקביו על ב’ עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו.
וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח. שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת.
ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כט) ׳בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך׳. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן – ורואה חלום באספמיא”

ותודה לבן סויסה, שהשתמש בביטוי בפוסט על הפיאסקו וגרם לי להזכר, לחטט ולספר.
http://mad-ben.blogspot.se/2014/02/the-list-is-lie.html

אני אוהב מאוד את התיאור של תפיסת התינוק אחרי הלידה – חוסר הגבולות, החיבור המלא לטבע לפני ההפרדות המלאה וההגדרה העצמית, הגשטאלט

ואם כותבים את זה במבנה מתאים, זה אפילו יותר פואטי 🙂

לידה / ר. שמלאי
————
נר דלוק לו על ראשו,
וצופה ומביט
מסוף העולם ועד סופו.

אל תתמה,
שהרי אדם ישן כאן –
ורואה חלום באספמיא.