הגשם יבוא

תחילת ספטמבר, 30 מעלות. מנבאים אוקטובר גשום במיוחד, והיום בצהריים ראינו עננים, אבל שלהי הקיץ קשים מהקיץ. אפילו הפטל כבר קמל והתאדה. שקט. הפסקול הרגיל של מי הנחל פסק, ואיתו רחש חיי הנחל. עכשיו חוט ארוך ובקצהו משקולת נמשך לאט מהבאר, נפרש על הדשא, מוצמד לסרגל. 70 סנטימטרים לחים מתוך 4 מטר באר וזה ממשיך לרדת, בערך סנטימטר ביום. הבאר שלנו תמשוך עד הגשם. אולי היא תחזור להתמלא עוד לפני הגשם, אולי כבר כשירד גשם במקום אחר. נביעות יתעוררו, מי התהום יתחדשו, הנחל יתאושש. בינתיים, שכנים שהתייבשה להם הבאר חופרים במרץ ומוציאים הרבה על אנשי מקצוע ועל מכשירי קדיחה, ולעתים קרובות לא מוצאים כלום. הם יאלצו לקמץ במקלחות ולהסיע מיכל גדול פעם או פעמיים בשבוע למקור מים ובחזרה, עד שיגיעו כבר אל מי התהום או שמי הגשם יגיעו אליהם.

לא להאמין שפה היה הנחל. הכל היה מוצף במים, הכל היה פה נחל. עכשיו, עם רצפת הסלעים ותקרת הקנים וגדות הדשא, זה היה יכול להיות השביל הארוך של החווה או הירידה התלולה מהכביש. זה היה יכול להיות כל שביל של חלוקי נחל וסלעים שזרמו בו מים לפני אלף שנה. אבל פה היו מים לפני חודש, ופתאום הנחל הוא שביל אקזוטי עוקף בין שדות השכנים.

גדת הנחל עזובה, עם לב שבור של חול ואבן, נטושה ובלי כוחות, ממש כמו האדם. והנחל שליד הבית הוא עכשיו רק בריכה, שמצטרפת לבריכות ולשלוליות בגדלים שונים לאורך הואדי. הצפרדעים עוד מתלבטות באיזה בריכה לבחור, גם נחשי המים הבודדים, אבל הדגים תקועים איפה שנתקעו, שוחים הלוך ושוב על קו המים, מרימים את הראש כמה שאפשר ומחפשים חמצן.

בלי להיות סגור על מפלטם של הברווזים מהאגם הקפוא, אני יודע כבר לאן הולכים הדגים כשהואדי מתייבש. הם לא הולכים לשום מקום. לילדים זה דוקא מובן מאליו. מדי פעם הם יוצאים למבצעי הצלת דגים – אוספים אותם עם רשתות באזורים הרדודים ליד הבית, לוקחים אותם בדלי כמה מאות מטרים במעלה הנחל היבש, ומשחררים באזור שבו יש עדיין זרימה סבירה של מים. האחיין הגדול הצטיין והציל גם צב מים, שהשתכשך בגיגית קטנה כל הדרך אל החופש מהיובש, מהחום, ומחבורת הילדים שדרשה בשלומו באינטנסיביות בזמן שהשתדל לנשום.