בעקבות דרישת הקהל (או הכיתה), ולכבוד שובו של דגני, עוד סיפור נוסטלגי מימי עירוני ד’. אזהרה: קריאה ארוכה על מאבק כושל.

בתחילת כיתה י״א מונתה לכיתה המלוכדת והמיוחדת שלנו, י״א 4, מחנכת חדשה. הכרנו אותה. היא היתה המורה שלנו להיסטוריה, ורוב התלמידים בכיתה כבר לא חיבבו אותה הרבה זמן. מאחר שהיה רושם שזה הדדי, לא הבנו למה היא נבחרה. חשדנו שיהיה נורא איתה, ואכן אחרי כמה חודשי לימודים היה ברור שהיא בהתנגשות חזיתית עם הכיתה ובעצם לא לטובתנו באופן כללי. היא היתה דרמטית, עצבנית, כעסנית, נקמנית – וזה היה מבעס כי עד לאותה שנה פונקנו על ידי מורים ומורות – ובעיקר מחנכות – שעשו דברים אחרת לגמרי.

אחרי כמה חודשי חוסר הסתגלות החתמתי עם חברים את כל התלמידים בכיתה על עצומה להחלפת המחנכת. כולם חתמו חוץ מל׳ שטענה שאין סיבה מספיק טובה. אגב, ממש לא חשבנו שאנחנו מבקשים משהו גדול – בסך הכל אנחנו לא מסתדרים עם האדם שאמור להיות המתווך שלנו מול שלטונות בית הספר, כל הזמן ריבים, ודווקא, ועניינים – אז אם אפשר, שמורה אחר יקח את התפקיד הזה. תודה. ממש לא היינו בטוחים שהמהלך יצליח – אבל אף אחד מאיתנו גם לא חשב שהוא יזיק למישהו.

חמושים בעצומה ובנאיביות אינסופית פסענו שלושה למשרדו של זאב. אנוכי, חבר שיזם איתי את העצומה וחבר נוסף שהיה בעל חיוך כובש, כושר שכנוע מפותח וגם ליתר בטחון הבן של מנהל בכיר בעיריה. ישבנו עם זאב לשיחה נעימה וקולחת שבה הכל נראה לו לגמרי סביר והוא הבטיח שהוא יראה מה הוא יכול לעשות. אמנם הוא חדש בתפקיד ובכלל בעניין הזה של לנהל תיכון, אבל ננסה ונראה.
שניה לפני שאנחנו יוצאים בכיפים והולכים לספר לחבר׳ה שדגני בעניין ויש מצב, המחנכת נכנסת לחדר במגושמות קריימרית: ״אה, אתה עסוק זאב? אני אכנס אחר כך״.

עברו כמה ימים ואף מילה מזאב בינתיים, אבל הנה הגיעו תוצאות בחינת המגן בהיסטוריה. הלם.

לא היינו כוכבים בהיסטוריה – אבל וואט דה פאק? שלושת המורדים המרכזיים עם ציונים בסביבות ה-60 (אגב חברים, תקנו אותי אם אני טועה) וכזכור, הציון הסופי הוא שקלול של בחינת הבגרות עם ציון המגן. אני זוכר אותנו יושבים עם הבחינות ועם התוצאות, פשוט צוחקים ולא מאמינים עד כמה שזה שקוף.

הלכנו איש איש לביתו ודיברנו עם ההורים. הם היו מופתעים מאוד, ואמנם אבא שלי ואבא נוסף נפגשו עם זאב לאחר יום או יומיים.

הם יצאו וסיפרו לנו את הסיפור המופלא הבא: מסתבר שמחנך לא יכול להיות מוחלף בכפיה, אם לא עבר עבירה אתית או מקצועית. זה עניין לתקנון, לא לתלמידים. המחנכת לא הסכימה לשקול שום חלופה, באומרה שזה יהווה כתם על הרזומה שלה וייכנס לתיק האישי שלה והעתיד שלה וכו׳. כשזאב עשה מולה שרירים היא התקשרה להסתדרות או איחוד או התאחדות המורים, והם הודיעו לזאב שהיא נשארת המחנכת שלנו עד סוף השנה הבאה גם אם כל הילדים יחתמו על כל העצומות. וכשזאב שמע לקינוח מההורים על ציוני המגן המעוותים הוא מינה בוחן חיצוני, שמעון, מורה להיסטוריה שלא הכיר את הכיתה. שמעון נתן לכולנו ציונים בין 80 ל-90.

לכאורה שכחנו מהסיפור מהר. פשוט המשכנו הלאה. ואולי בגיל הזה כל הפונקציה של מחנכת היתה פחות חשובה ממילא. אז לא היה כיף איתה בטיול השנתי, ולא ציפינו שיהיה, אבל גם לא נתנו לה בסוף השנה זר קוצים כמו שכיתות אחרות עשו.

מצד שני, אפשר להגיד שהמאבק שלי ברשויות נכשל, והיה צפוי להיכשל מראש בעצם, למרות התמיכה של זאב – כי רשויות זה רשויות, וחוק זה חוק. אז מה לגבי מופע השחיתות המגוחך של המורה? זה לא הופיע בתיק שלה, וגם לא דאגנו שיופיע. לא תמיד חוק זה חוק.

אחרית דבר:
* כתובות גרפיטי נגד המורה הופיעו בתיכון וברחובות העיר (כולל בגינת שינקין), תודה א’.

* אף אחד מהכיתה לא נמצא בפוליטיקה

.