אחרי קצת יותר משנה שאנחנו כאן, הרגשתי פתאום מוכן.

להלן הכנה ליומן בשלושה פרגמנטים קצרים: הנחל, העיירה, פורטוגל.

–
הנחל

אנחנו גרים בעמק ליד הנחל כמו כל השכנים שלנו, האי-קהילה שלנו. עמק שהוא עוד אחד מעמקי הואדיות הרבים המיושבים בדלילות רבה באלגרבה, דרום פורטוגל.

אנחנו גרים במקום שאין לו שם ושאין בו רחובות, לא תמרורים ולא קליטה, אבל יש בו נחל.
בחורף, כשזורמים בנחל מים לכל האורך, הוא נמזג לא רחוק מכאן אל נחל אלג׳זור, ששמו כשם העיירה הקרובה, Aljezur, וכשם המחוז שלנו. נחל אלג׳זור מצדו נשפך לאוקיינוס בין שני חופים סלעיים ויפהפיים, אמוריירה ומונטה קלריגו. בקיץ (להלן ״העונה״), עשר דקות הליכה מכאן הואדי כבר יבש.

דרך אחת מרכזית עוברת בעמק, לאורך הנחל. ברובה חד מסלולית, בחלקה הגדול טרשית ועקלקלה. כמעט לכולם יש מכוניות, ברובן מודל 2000-2005, דהויות ומאובקות למשעי. גם לנו.

הנחל עובר בגבול החצר הגדולה שלנו. אצלנו הוא זורם אפילו באוגוסט, גם אם בצנעה – המים אמנם רדודים הרבה יותר אבל הם עדיין מפרנסים אצלנו בריכות טבעיות מרוצפות חלוקים שאפשר להשתכשך בהן כשהשמש קרובה וחזקה
בין דגים קטנים, צפרדעים פה ושם, צמחי מים וחרקים שונים.

המים נקיים והתושבים שותים מהנחל ומבורות המים שפזורים בעמק. לרבים מהם יש גינות וגידולים אורגניים, בעיקר ירקות.

15 דקות בדרך הצרה והמתפתלת מפרידות בין הבית שלנו לבין הכביש ״הראשי״, כביש סלול דו מסלולי שתוך דקה נסיעה בו מגיעים לאלג׳זור. 15 דקות של כניסה ושל יציאה בנוף פרוע וירוק, שאין שום מנוסה מהן אם רוצים לקנות משהו – כל דבר – או לזרוק זבל, או להגיע לתיבת הדואר. 15 דקות של נהיגת מדיטציה שמתיישבת היטב עם קצב החיים של העמק, של אלגז׳ור ושל פורטוגל בכלל.

–
אלג׳זור

רוב השנה אלג׳זור היא עיירה קטנה בדרום מערב פורטוגל, החולשת על עורקי תנועה חשובים יחסית שבין כאן לבין שם באלגרבה. כמה אלפי תושבים ועוד כמה אלפי תושבים בישובים קטנטנים שסביבה שמשתייכים למועצה. ואז מגיעה העונה ואיתה התיירים והאוכלוסיה מוכפלת. גם מספר המסעדות ובתי הקפה הפעילים ומספר הירידים והפסטיבלים כפול בעונה. רוב התיירים הם גולשים שעולים לרגל לחופים הדרמטיים.
ויש מבצר עתיק וחומה כיאה לעיר מורית באלגרבה. ונחל, וים ושלושה חופים. קוראים לה אלג׳זור כי היא כמו אי בין נחלים שנשפכים לים. בערבית קוראים למקומות כאלה אי. למשל, אל ג׳זירה, ארם נהריים שבין הפרת והחידקל.

מקום קטן.
שלא בעונה, כולם מכירים את כולם, לפחות בפנים.
אחרי שנה באזור אני כבר מזהה בקפה את עובד הדואר ובמכולת את עורכת הדין.
הכספומט נותן עד 200 יורו בפעם אחת.
רוב הדלתות לא נעולות, הרבה חלונות פתוחים של מכוניות. בטח מחוץ לעונה.
בתחנת הדלק פשוט ממלאים ואז הולכים לשלם.
אבל חייבים ללחוץ עם האצבע כל הזמן על ידית המילוי. אין מעצור. שלא תגידו, לא שמתי לב שזה מילא עד הסוף אבל אין לי כסף.

–
פורטוגל

11 מיליון תושבים בפורטוגל, כמעט חצי מהם באזור ליסבון ופורטו. כל השאר – די ריק.
לא כי מדבר – ההיפך, פורה ומזמין. פשוט לא הגיעו עדיין מספיק אנשים.
כבר הרבה שנים. פשוט, פורטוגל מאוד בצד.
מצד שני, הדמוקרטיה עוד לא ברחה מפה (טוב, היא גם די חדשה פה, רק בת 43).

וגם המהגרים לא מגיעים, כי המשכורות פה נמוכות. למרות שפחות מפחדים פה ממהגרים – אולי כי כמעט בכל פורטוגלי זורם דם מרוקאי, קלטי, רומאי, ערבי ומה לא. גם גילויי גזענות נדירים פה, והם מגונים ביותר.
והסוציאליזם עוד פה, ובגדול (כן, הכל פה מותר! וכמו שיש אי-הפללה מלאה על כל סוגי הסמים, יש פה אפילו קומוניזם פעיל). מדינת רווחה שלא ויתרה על האופי גם דרך המשבר של 2008 שאותו היא קיבלה הכי קשה, אחרי יוון. אה, וגם להם כבר היתה פרשת צוללות עם תיסנקרופ, שוחד ושחיתות (ובאמת, למה שפורטוגל תצטרך צוללות?). אבל עכשיו רגוע.

מצחיק לחשוב היום על פורטוגל כקולוניאליסטית, אבל יש לה מניות מייסדים במפעל הזה ובהפצת העבדות. היום אפשר להגיד שפורטוגל הפסידה לקולוניות שלה כמעט בהכל. מילא שראש הממשלה ממוצא גואני – עובדה שכל נהג מונית בגואה מזכיר בגאווה גואנית כשאתה מספר לו מאיפה באת –
הרי השירים הכי יפים בפורטוגזית, הסרטים והספרים, רוב התרבות הפורטוגזית לא מגיעה מפורטוגל כבר הרבה מאוד שנים.

אבל הפורטוגזים, סליחה על ההכללות, יודעים להפסיד בכבוד.
כן, ברור שאני מסתדר פה. זה עם של אוהדי הפועל.

בחיי,
הערכים המומלצים פה הם צניעות, דרך ארץ ועניין בכדורגל.

–
עלילות הפרקים הבאים:
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155331488406858
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155364197926858
https://www.facebook.com/gilrimon/posts/10155793856561858